תכלית

לפני כשבועיים מצאתי את עצמי בבוקר, ליד קיבוץ צובה, בעיצומו של מחזה מרהיב. אלפי חסידות עזבו את פני הקרקע ונסקו כלפי מעלה במעגלים, מעגלים, עולות לאיטן עם הטרמיקות. אלפים!

הייתי בדרך הביתה, עם פגישה מתוכננת. עצרתי לרגע אבל הייתי "חייבת" להגיע הביתה בזמן.

בבית, על הגג, נשכבתי עוד רגע לצפות בחסידות שעפו מעל המושב בדרכן צפונה. תעופה שקטה, עוד ועוד חסידות. נמוך כ"כ שיכולתי לראשות את הצהוב בכנפיים שלהן.

זה ככ ריגש אותי. כל מה שרציתי זה לעזוב הכל ולהמשיך לשכב על הגב ולחזות בחסידות עפות מעלי. (רק עכשיו אני חושבת שיכולתי לדחות את הפגישה בחצי שעה).

וחשבתי לי – למה, למה זה ככ מרגש?

ואני כבר יודעת בשאלות של "למה", להשמיט את ה"למה" ולהשאר עם ההכרה בזה שזה כ"כ מרגש אותי.

ואין לזה כל תכלית וכל סיבה. זה לא מוביל לכלום. זה פשוט מאד מרגש. כמו קשת בשמים, או שטפון, או שועל בלילה, או לראות את הצבאים ליד הכביש בפארק הצבאים בירושלים. או להקשיב לנשימות של הבת שלי כשהיא ישנה.

חסר תכלית לפי מדדי העולם – לא יעיל, לא כלכלי, לא מדיד, לא מדעי.

ועם זאת כ"כ ממלא את הלב. כ"כ נחוץ, כ"כ מרפא.

ואני מבינה שצריך להסכים לשמוט משהו מההחזקה של טרדות היומיום כדי להיות מסוגלת להתמסר ליופי הזה. צריך להסכים להיות ברגע אחד בזמן ולהתרגש מאד ממשהו חולף.

זה הלימוד של המדיטציות שאני עושה. זה הלימוד של שיטת העבודה של ביירון קייטי. זה גם הלימוד של היוגה.