יש לי מערכת יחסים לא פשוטה עם מכשירים חשמליים ואלקטרוניקה. הם נוטים להתקלקל. בשביל זה יש אמיר שאיך שהוא מתקרב לנסות לעזור לי הם נעמדים דום ופועלים כתקנם כאילו לא היו דברים מעולם.
אז אתמול בבוקר הוא נסע לחול. ואכן…
עליתי להר הרצל לאסוף את הילדה. כבר בדרך האוטו השתעל וכשהגעתי לשם, נעמדת במקום אעפס לא משהו, הוא לא הסכים להמשיך.
הצלחתי בכוחות עצמי להזמין גרר והם הבטיחו שיגיעו תוך 4 שעות. ואכן ב 3:59 שעות הגיע הגרר, כמתוכנן.
ואני גיליתי להפתעתי שיש לי 4 וחצי שעות באמצע החיים לעשות בהם כלום. בנייד לא יכולתי להיות כי הסוללה הלכה ונחלשה והייתי צריכה לשמור אותה לנהג הגרר. ולהתרחק מהאוטו אי אפשר כי הוא חונה, כאמור, אעפס לא משו.
ולכן ישבתי לי באוטו ובסבב נמנתי, עשיתי מדיטציה, חשבתי מחשבות עמוקות ושטחיות, וצפיתי בעוברים ושבים.
המון אנשים הציעו לי עזרה. מהאופנוען שאיך שפתחתי את מכסה המנוע (כאילו שאני מבינה בזה משו), ישר נעצר לידי, ולמרות שגם הוא לא הבין בזה כלום, לפחות הוא הנחה אותי להקים משולש. דרך כל מיני אנשים שמחלון הרכב שאלו אותי אם אני צכה עזרה. ועד אישה נהדרת שעצרה מאחורי ושאלה מה קורה ואם אני רוצה שהיא תשאיר לי בקבוק מים. אמרתי לה לא ואני מתחרטת. צריך לדעת לקבל עזרה לפעמים.
בכל אופן תסכימו איתי שבמבה זה האוכל הכי מוזר בעולם (היתה במבה באוטו אז אכלתי אותה).
ועוד עזרה – אבא שלי שבא לקחת את הילדה שלא תתיבש איתי, ואמנון שהגיע הישר מהצבא באוטו לאסוף אותי בערב.
כשבוחרים לראות את העולם בטוב, שום דבר הוא לא מובן מאליו.
ואז חזרתי הביתה לגלות שהילדה איבדה את הנייד שלה. ושיש לופ מבאס כזה שכדי לשחזר סיסמא צריך את הקוד שנשלח לנייד שהלך לאיבוד. כלומר אי אפשר לעשות פיינד מיי אייפון.
ואני במין דילמה כזו עד כמה להטריד את האיש שנסע בברכת – תתנתק ותנוח.