מתוך "הארי פוטר", שיעור על בוגארט
"אם כן, השאלה הראשונה שעלינו לשאול את עצמינו היא, מה זה בוגארט?"
הרמיוני הרימה יד. "הבוגארט הוא ממיר צורות", היא אמרה, "הוא תמיד לובש את הצורה של הדבר שלדעתו יפחיד אותנו יותר מכל".
"אני עצמי לא הייתי מנסח את ה יותר טוב" אמר הפרופסור לופין, והרמיוני הסמיקה (איי לאב הרמיוני).
"אם כן, הבוגארט היושב בחשכה בתוך הארון עוד לא לבש צורה. הוא עוד לא יודע איזו צורה תפחיד את האדם שבצידה השני של הדלת. אף אחד לא יודע איך נראה בוגארט כשהוא לגמרי לבדו, אך ברגע שאשחרר אותו, הוא יהפוך מייד לדבר שכל אחד מאיתנו מפחד ממנו יותר מכל. פירוש הדבר", המשיך לופין, שבחר להתעלם מקריאת האימה הקטנה שנפלטה מפיו של נוויל, "שיש לנו יתרון אדיר על פני הבוגארט עוד לפני שאנחנו מתחילים. האם הבחנת בו, הארי?"
עם הרמיוני קופצת לידו מעלה ומטה על קצות אצבעותיה וידה מונפת באויר, לא היה להארי נעים במיוחד לענות על השאלה, אבל הוא ניסה. "אממ – מפני שיש כל כך רבים מאיתנו, הוא לא יידע איזו צורה ללבוש?"
בין מציאות לדמיון – כוחה של מחשבה
הבוגארט הוא פחד עלום שלא לבש צורה. הפחד הזה משבש לנו את החיים. הוא מפעיל אותנו באופן שלא תואם את המציאות העכשווית. הוא גורם לנו לחבל באירועי היומיום בצורה שפוגעת בעצמנו ובאחרים. היופי של הבוגארט הוא שאחרים רואים אותו. זה אומר שאנחנו לא לבד מולו.
הבוגארט של גברת וויזלי לבש צורה של כל בני המשפחה שלה שוכבים מתים על הרצפה. כולנו ראינו את הבוגארט של ביבי (איראן), ואת הבוגארט של פאוצ'י בימי הקורונה (עשרות אלפי מתים ברחובות). לכל מאיתנו יש המוני בוגארטים קטנים יומיומיים: כל ה"מה יהיה אם" וה"אם…אז".
היכולת להבחין בין מציאות לדמיון נשמעת טריוויאלית אבל היא לא מובנת מאליה. כמה אתם ערים למה ממה שקורה לכם אכן מתרחש כאן ועכשיו, וכמה מזה מתרחש אצלכם במחשבות? זה יכול להיות ככ משכנע! להראות ככ אמיתי! ממש כמו בוגארט.
הפתרון לבוגארט הוא להסתכל עליו בעיניים, לחשוב על משהו משעשע, ולהניף עליו שרביט עם הלחש "רידיקולוס". הבוגארט מלמד אותנו בצורה עמוקה להבחין בין מציאות – מה שמונח בפנינו כאן ועכשיו, לבין דמיון – פחד מהעתיד, זכרונות מהעבר.
מחושך לאור – לתת נראות לדברים
המענה לבוגארט הוא נראות. תנו לזה שם, שפה, תמונה, סיפור. כשאתם מפחדים, חוששים, מתוחים – תכתבו. מהו הדבר שאתם מדמיינים שיכול לקרות? ומתוך אחריות ואומץ, תנשמו עמוק, תרפו את הגוף ותתקרקעו ברגע הזה.
ותפרידו בין מציאות לדמיון. כי עם הדמיון אפשר לעבוד במחוזות בהם יש לנו כר פעולה – היינו בעבודה פנימית.
השלב הראשון בשיטת העבודה של ביירון קייטי הוא בדיוק זה. לתאר את הסיטואציה – היינו המציאות – במילים פשוטות, ולברר מה היו המחשבות ששמנו עליה. איזה סיפורים עברו לנו בראש? ומתוך זה ההבנה שהסיפורים הם אלו שעוררו את התגובה הרגשית שלנו. המחשבות שלנו, הפרשנויות שלנו – הן אלו שהולכות איתנו אח"כ שנים, ומרכיבות את העולם הפנימי שלנו. לפעמים המציאות הסתיימה כבר מזמן, אבל אנחנו עוד צופים בה מבפנים – שוב ושוב ושוב. כמו בבוגארט ששב ומופיע ולובש את הפחדים שלנו, את הזכרונות הקשים שלנו.
החקירה היא שרביט הקסמים שלכם
אחרי שניסחתם את המחשבות, שבו ועשו את ה"עבודה". כתבו את החקירה לפי ארבע השאלות ושלושת ההיפוכים של ביירון קייטי. החקירה היא כמו שרביט הקסמים. אתם חוקרים ומכריזים "רידיקולוס" – כמו הארי, והרמיוני (אפילו נוויל מצליח בסוף!). כשפגשתם את המחשבות והסיפורים שלכם מתוך המדיטציה של ה"עבודה", תגלו עולם חדש.
התוצאה – אנחנו פנויים ונינוחים לפגוש את המציאות מתוך שלוה והקבלה.
