הקדמה
הפוסט הזה נכתב בתקופת הקורונה. באותו הזמן אמיר עוד ניהל בית מלון בצומת גזית ליד כפר תבור. המלון היה צעיר, עודו בשלבי הקמה. מבחינה עסקית זה אומר שהם בדיוק נכנסו לשלב שבו ההכנסות מכסות את הוצאות ההקמה. ואז הגיעה הקורונה. היינו בין הראשונים שהבנו את ההשלכות של הסגרים. ענף התיירות קרס כמו מגדל קלפים. בתוך שלושה ימים הכל נעצר. במשך יותר מחצי שנה אמיר והשותף שלו היו נוסעים למלון כדי לשמור שלא יבזזו אותו. המלון היה ריק. תקופת רפאים. ואנחנו נותרנו הלומים. בחודשי ההסתגלות מכונת התפירה שלי, ששמה אולגה, הצילה אותנו. התחלנו לתפור מסכות מבד. כל הבית התגייס – הילדים עזרו בחיתוך, בגיהוץ ובתפירה. תפרנו מהבוקר ועד הלילה. שלחנו מסכות בארץ ובעולם. ועברנו את התקופה הזו בשלום.
נתינה
מתוך החוויה הזו, מתוך התבוננות על מה שקורה לנו, כתבתי פוסט, בקבוצה סגורה, על הקורונה. על נתינה. על ההזדמנות לחשיבה חברתית שונה.
קיבלתי תגובה זועמת:
מה קשור לנתינה???? אנשים מתרסקים מה לא מובן מתרסקיםםםםםםם, ואין אף גוף לטפל בזה,
העצמאים מפרנסים את כול האוכלי חינם במדינה…"
שמעתי את הכעס שלו. את הפחד שלו. הינה מה שעניתי לו.
א' יקר, תנשום.
גם אנחנו "מתרסקים".
הנקודה היא בדיוק זו. יש לנו בחירה.
אנחנו יכולים להמשיך לפעול מתוך אותה מערכת אמונות שעבדה עבורינו עד עכשיו.
כלומר להמשיך להאמין שכסף זה המניע והמנוע. ושעבודה קשה מביאה כסף. ומי שאין לו כסף, אין לו חיים.
כמו שזה נראה עכשיו האמונות האלו מאבדות את התוקף שלהן. הן לא תואמות מציאות.
שינוי
המציאות מראה שהכסף – עגל הזהב המודרני – הכסף הוא בר חלוף. וממש עכשיו, לנגד עינינו – הוא נעצר.
אז מה נעשה?
העשיה היחידה האפקטיבית שאני מבינה היא בחירה מחודשת. בדיקה עמוקה וכנה, וכואבת, של מערכת האמונות שלנו.
ונכונות לשינוי.
נתינה משמעה קבלה. כשאתה נותן, אתה מבין שאפשר גם לקבל. והתנועה הזו היא תנועה אנרגטית. והיא – באורח פלא ובלתי נתפס כמעט עבור האדם המודרני – היא לא חייבת לעבור דרך כסף!
נכון. אף גוף לא יטפל בזה. כי זה שייך לשינוי ברמת הפרט. זה קשור לשינוי תודעתי. זו הזמנה ללקיחת אחריות.
אנחנו כועסים על הממשלה כמו ילדים בני שנתיים שכועסים על ההורים שלהם.
אף אחד לא יציל אותנו אם לא נסתכל למציאות בעיניים וניקח אחריות.
מתרחש פה שינוי. אדיר. אם הוא לא יחתם בסבב הקורונה, הוא יחתם בסבב הבא. כי אין ממנו מנוס. כי הוא מערער את אמיתות הכלכלה ומגלה שהן אשלייה.
שינוי מתחיל מבפנים. אצל כל אחד ואחת מאיתנו. ולמרות שהוא מתחיל מבפנים, כשהוא צריך לקרות -השינוי, אף אחד לא שואל אותנו אם מתחשק לנו ואם בדיוק עכשיו מתאים לנו.
הוא קורה. כמו לידה שאין לעצור אותה. וככל שמסכימים פחות – ככה כואב יותר. וכשכואב צריך לעצור.
ולראות איפה אנחנו מחזיקים באמונות ותפיסות שלא תומכות תנועה פשוטה בדרכי החיים והאדמה.
