סליחה בשיטת העבודה של ביירון קייטי, חקירה עצמית

"סליחה אמיתית היא לגלות שמה שחשבתם שקרה בכלל לא קרה". ביירון קייטי

תהליך החקירה של ביירון קייטי – שלב 1, הסיטואציה

אתמול ישבתי עם הבת שלי. משיחות הפורקן האלו שפתאום מגיעות יש מאין במטבח, בערב. היא מאד כעסה על אחד המורים שלה. אירוע שקרה לפני כשנה, עדיין מעורר בה כ"כ הרבה כעס, שהיא בוכה בתסכול, ואני רואה את הכאב בעיניים שלה. 

היא משוכנעת במה שקרה. היא יודעת שהיא צודקת. אי אפשר להזיז אותה מזה. ואני איתה – משוכנעת שהיא צודקת, שהיא נפגעה. גם אותי אי אפשר להזיז מהאמת הזו. שתינו יודעות "מה היה שם".

הבת שלי צעירה. בת 11. זה לא שאי אפשר לעשות איתה את העבודה, והיא גם הסכימה שננסה בהמשך, אבל באותו הרגע זה לא היה רלוונטי. בתוך הדמעות שלה והלב המתכווץ שלי, היתה לי מספיק צלילות להרפות לרגע מה"עסק" שלה" ולשמוע את הסיפורים שלי, השיפוטים והמחשבות שלי לחקירה. מתוך המצוקה שלי מולה קמתי מוקדם היום הישר למחברת ולחקירה. 

שלב 2 – בירור המחשבה והחקירה

שתי השאלות הראשונות של החקירה "האם זאת האמת" ובעיקר "האם אני יכולה לדעת בודאות שזו האמת", שלחו אותי לקחת אחריות על הטנטרום הפנימי שלי. מתוך הסערה שאיתה התעוררתי, נקראתי שוב אל השקט והנוכחות. 

המחשבה שלקחתי לחקירה היתה "הילדה שלי נפגעה בגלל ההחלטות שלי". המחשבות שלי השתוללו. אבל מצאתי שקט כבר בשאלה השניה. בשאלה 3, יכולתי לכתוב את כל התמונות שאני רואה שתומכות דוקא בפרשנות הזו למה שהיה. ראיתי איך אני חוששת מהבת שלי ורוצה לרצות אותה, לכפר על הכאב שלה. הרגשתי את האשמה, את הבושה, את האבל, את חוסר האונים ואת הכעס על כך שהדברים קרו כמו שהם קרו. ראיתי שאני מחזיקה את כל הדעות ששמעתי וגם את אלו שאני רק מנחשת. שמתי לב שאני הופכת את עצמי לסוג של אלוהים בחיים של הבת שלי. "בגללי"…וראיתי איך כשאני מאמינה למחשבה, אני לגמרי שוכחת שלילדה יש השגחה פרטית, שהתוכנית הגדולה עבורה היא סומיה מין העין ושגם אני יכולה לרגע להרכין ראש בפני כוחות החיים הגדולים. 

שאלה 4 של החקירה, "מי אהיה ללא המחשבה" לקחה לי הרבה זמן. ישבתי והמחשבה כמו קפצה בראשי מקיר לקיר, ואני בסבלנות – מי אהיה, מי אהיה. עד שהמחשבה נמוגה ונותרתי אני. ופתאום נמלאתי נוכחות, ושקט. ראיתי את השכבות – מי אני עכשיו, ואל מול זה – את הסיפור של מה ששייך לעבר וכבר לא מתרחש. יכולתי לאפשר לעבר להיות עבר. ונמלאתי שלוה. 

ההיפוכים הבוקר הגיעו בקלות. מיד יכולתי לראות שהמקור למצוקה שלי כאן ועכשיו הוא שעברתי לעסק שלה ולקחתי אחריות על המצב הרגשי שלה ועל שברון הלב שלה. ההחלטה הזו שלי פגעה בי אז ופוגעת בי היום. 

מה לקחתי איתי

מה שהיה לי מאד ברור היום זה ההבדל בין עבר להווה. אני יודעת שהעבר נגמר, ועדיין כשתהליך הרגשי ששייך לסיטואציה מן העבר לא הושלם, העבר ממשיך לחיות בתוכינו גם בהווה ואנחנו מגיבים לדברים כאילו הם מתרחשים כאן ועכשיו. 

החקירה נותנת מרחב שהוא כמעט בבחינת נס להשלים את התהליך הרגשי ומאפשרת לנו לשים את העבר בעבר. 

זהו חופש.