מחשבות על חופש ורצון

כשהייתי אמא צעירה והילדים היו תינוקות, כמהתי לזמן בלי ילדים. לחופש. 

זמן בלי תינוק על הידיים, בלי "עוד שניה מתעוררת". 

זמן. כזה שנפרש לפני, כמה שעות נהדרות לעשות בו בדיוק מה שבא לי. 

וכמובן שידעתי בדיוק מה אני הולכת לעשות בזמן הזה. היו לי רשימות ותוכניות.

ידעתי מה אני רוצה. 

ואז. כשהכוכבים איפשרו, וסבתא נרתמה, ואבא התייצב, והבית התרוקן ואני קיבלתי כמה שעות של חופש…

או אז – לא עשיתי כלום. 

כלומר כלום ממה שתכננתי. 

וזה לא קרה פעם אחת. זה קרה תמיד. וזה קרה גם לחברות שלי. 

וזה קרה לי גם עכשיו בחופשת הפסח הזו. 

היו לי המון דברים שרציתי לעשות. ואפילו לראשונה מזה הרבה זמן לקחתי לי חופש אמיתי. 

ולא עשיתי כמעט כלום ממה שתכננתי. 

ומכיון שלא עשיתי כלום ממה שתכננתי, היה לי הרבה זמן לחשוב על זה. 

אז קבלו כמה מחשבות על חופש ורצון

הרבה ממה שחשבתי שאני רוצה הסתבר כלא. לא באמת רציתי. מה שרציתי זה להיות יכולה לעשות את הדברים לפי בחירתי. מתי ש"בא" לי. כלומר הדברים האלו שהאמנתי ככ שאני רוצה לעשות אותם היו בעצם הוכחה לזה שאני חופשיה. לא היה בהם מספיק מניע לעשיה כשלעצם. 

איך אני יודעת – עובדה שלא עשיתי אותם. אז מה, אני לא באמת רוצה? או שאולי אני לא יודעת מה אני רוצה? 

כנראה שגם וגם.

אם תשבו עם זה, תגלו שהרבה ממה שאתם מאמינים שאתם רוצים, זה למעשה הוכחות למשהו אחר – אני רוצה הרבה כסף זה אולי הוכחה למסוגלות שלכם לעצמאות. אני לא רוצה לבשל, זו אולי הוכחה לחופש שלך בתוך המשפחה. אני רוצה לעשות תואר זו אולי הוכחה לזה שאת חכמה.

מכירים את זה שילדים הולכים לאורך המסדרון צמודים לקיר? כי ככה הם מרגישים את עצמם. זה מגדיר את הגוף שלהם מבחוץ. איך אדע שאני חופשיה אם אני לא מוכיחה לעצמי את זה? (או חכמה, או עצמאית). נדמה שחופש זה תמיד מול משהו. משהו חיצוני, שהוא מגבלה, צריך להגדיר לי את החופש שלי.  

האמנם? 

הינה שאלה ממש טובה – מה אתם רוצים יותר? 

האם אני רוצה להשלים את דפי הנחיתה שלי ואת תכנון הקורסים לשנה הקרובה, או לרבוץ בגינה בעיניים עצומות ולהרגיש את השמש. 

האם אני רוצה לקום מוקדם למדיטציה או שאני רוצה יותר לישון עד 9:00 כשאפשר. 

האם אני רוצה יותר למיין את הבגדים שלי או שאני רוצה יותר לקרוא את הספר שאמנון נתן לי. 

אין אחד מכם שלא מכיר את התסכול ששמו – אני לא מצליחה למצוא זמן/כסף לעשות את מה שאני באמת רוצה. 

האמנם? 

לקייטי יש משפט שנחרת בי (אחד מאינסוף): "איך אני יודעת מה אני רוצה? אני מסתכלת על מה שיש לי."

אני הופכת במשפט הזה כבר כמה שנים. 

הוריאציה שלו – איך אני יודעת מה אני רוצה לעשות – אני מתבוננת במה אני עושה – פתח לי עולם. 

מסתבר שהמיינד יודע לספר סיפורים ולתכנן תוכניות. המיינד "חושב" שהוא יודע. 

ולגוף יש תבונה אחרת. ולאינטואיציה, לנשימה, לנוכחות ולהקשבה יש זרימה משלהם. 

ולפעמים מתאפשר לתת להם להראות את עצמם. ולעקוב אחריהם בעדינות. וללמוד את המציאות הזו שלנו מזווית ראיה שונה לחלוטין. 

ואני חושבת לי – תראי אותי. שבויה בתוך מגבלות החיים שלי, אני בעצם חופשיה. במהותי אני חופשיה. לא תלויה בחופש של הגוף, של הזמן או של הכסף. חפושיה מבפנים. ולכן, אולי, אין צורך בהוכחות. 

שאלה ששווה לשאול – אותם הדברים שאני מספרת לעצמי שאני רוצה לעשות אם רק היה לי זמן או כסף, האם אני באמת לא יכולה לעשות אותם? או שאולי אני יכולה אבל המחיר שהם יגבו הוא כזה שאני לא שוקלת אפילו לשלם אותו? 

למשל. אני מספרת לעצמי שאם הייתי יכולה הייתי נוסעת לגור בכפר באיטליה לחצי שנה לפחות. או קונה שטח של אדמה ומקימה עליו מרכש ריטריטים. או כל מיני שכאלה. והאמת היא, שאם אני מסתכלת על המשאלות האלו שלי – אני לגמרי יכולה לממש אותם. פשוט המחיר נדמה ככ פנטנסטי שהם מיד מקבלים את הכותרת – אי אפשר. זה דורש כנות. לפעמים המניעים שלנו סמוים אפילו בפני עצמינו. 

ואז אני שואלת את המיינד המתוק שלי, זה שלא מפסיק לייצר סיפורים ולנדנד לי אותם מול העיניים – אולי תרגע? אולי תנוח ותן לחיות? ואז הוא מצחקק ונרגע. נתפס שוב על חם. הולך לסרוג כובע. 

ולמה זה חשוב כל החפירה הזו? 

כי זו הדרך שלי לצאת מקורבנות לחירות. מ"לא יכולה", ו"אם רק יכולתי", ל – יכולה ובוחרת בדיוק ככה. איך אני יודעת? עובדה. המציאות אף פעם לא משקרת.