המיינד, אותו שטף פנימי בלתי פוסק של מחשבות, מספק לנו "תרגום בגוף הסרט" של המציאות.
אל נוכח כל מה שמתרחש עולות בנו מחשבות ופרשנויות שמספרות לנו את מה שקורה באופן שמנסה ליצור הגיון, המשכיות וסדר.
זה התפקיד של המיינד. זה אוטומטי. כמו שהלב פועם, המיינד מייצר מחשבות.
אי אפשר להפסיק את זה, להלחם בזה, או לשנות את המנגנון הזה.
בהתאם למחשבות שעולות בנו תהיה התגובה הרגשית שלנו.
אם המחשבות שלנו על המתרחש הן חיוביות, התגובה הרגשית שלנו תהיה חיובית.
כשהתגובה הרגשית שלנו חיובית, האירוע הפנימי שלנו יושלם די מהר ונעבור הלאה. מה שישאר בנו הוא זכרון נעים של חוויה – סרט שנעים לחזור אליו.
כשהמחשבות שלנו שליליות, אפילו קצת, התגובה הרגשית שלנו תהיה עוררות של רגשות על רצף מאכזבה קלה, דאגה, דרך רגשות קשים יותר כמו מתח, תסכול, עלבון, כאב, ועד כעס, פחד, חרדה, שברון לב ואבל.
כשאנחנו חווים רגשות קשים באופן טבעי נרצה לשנות את זה. זה לא "נעים" לנו, למדנו שיש "לזוז" מרגשות קשים. לפתור אותם.
מבחינת המיינד – הוא מנסה לעזור ומתעורר לפעולה. כולנו מכירים את החוויה של ההתעוררות של המיינד – עוד ועוד מחשבות על אותו הנושא, בקצב מוגבר, בנסיון להבין מה קורה ולמצוא פתרון.
הנסיון "למצוא פתרון" הוא התפקיד האבולוציוני של המיינד שלנו. הוא מנתח את ה"בעיה", מחפש פתרונות, מציע הצעות.
מכיוון שהתרגלנו לחיות דרך המיינד שלנו – גם בשיחות עם אחרים וגם בשיח הפנימי שלנו – כשהמנגנון הזה מתעורר אנחנו מאמינים לו ומצטרפים אליו.
כלומר – אנחנו לא מפקפקים באמיתות של המחשבות שהמיינד משמיע לנו, ואנחנו נסחפים, ביחד איתו אל תוך סחרור של מחשבות על גבי מחשבות.
קייטי קוראת לזה טנטרום של המיינד. גם ברגעים של קושי עמוק, יש בחוויה הזו משהו מסעיר ומעורר. נדמה שעוד רגע ימצא פתרון ואנחנו מוצאים את עצמינו בתוך לופים מחשבתיים עם אשליה שעוד רגע תגיע ההקלה הגדולה.
למעשה הטנטרום הזה יוצר אצלינו שכבה נוספת של מתח פנימי, חרדה ובדידות. אנחנו נייחס את השכבה הזו לאירוע המקורי, לבעיה במציאות. אבל השכבה הנוספת הזו היא למעשה התגובה שלנו לזה שנפרדנו מעצמינו והצטרפנו לטנטרום. והשכבה הזו, במקום לעורר אותנו לעצור הכל ולנשום, רק מלבה את הסחרור.
והינה נגלה, שיש לנו אפשרות פנימית לבחור איפה תשומת הלב שלנו מונחת. למה אנחנו בוחרים להקשיב – ושהאפשרות הזו נגישה לנו בכל רגע ורגע. רק צריך לזכור אותה. ולעצור. ולהרפות.
בהתחלה זה מרגיש כמו קפיצה של אמון. אין במה להאחז אלא בידיעה שזה נכון. ובהתנסות קודמת.
רגשות קשים – כל רגש, קשה עד כמה שהוא יהיה – מבקשים מאיתנו דבר אחד בלבד – תשומת לב מלאה. Undivided attention. נוכחות.
תשומת לב למה? לעצמנו. לנשימה שלנו שהיא העוגן שלנו לכאן ועכשיו, לתחושות הגוף שלנו שהן הביטוי בגוף של החווי הרגשית, למי שאנחנו עכשיו תוך כדי החוויה.
מתוך התרגול של מדיטציה ושיטת העבודה (שהיא גם מדיטציה), אנחנו לומדים לזהות את המיינד בסחרורו כחלק מהווית חיים רחבה יותר. אנחנו לומדים שאפשר לשמוט את הסיפור, משכנע ואמיתי ככל שהוא יראה לנו, ולהפנות את תשומת הלב לחלק בנו שהוא נוכח, שליו, נצחי ומחזיק תבונה רחבה שהיא מעבר לתגובה שלנו לאירוע חולף.
היכולת הזו להכנס פנימה ולהיות עם עצמי בכל רגע ורגע, מייצרת חוסן, מרכז ונוכחות. אלו מייצרים יכולת פעולה בעולם שמונעת מחמלה וצלילות – לעומת התגובתיות שהמיינד מייצר שמונעת מפחד וחרדה.
נזכור שהמיינד התעורר לפעולה כמענה למצוקה פנימית וכניסיון לייצר שוב שלוה. הלופ של המיינד רק מרחיק אותנו יותר ויותר מהשלוה שחיפשנו.
כמו קלף מנצח במשחק, במדיטציה אנחנו מפסיקים לענות למחשבה במחשבה, ובוחרים בנוכחות.
ואם אתם חוששים שזה יוביל לאפטיות או לחוסר פעולה – ההיפך. לגמרי ההיפך.
זה דורש לימוד ותרגול. לימוד ברמת המיינד – אנחנו צריכים שזה יהיה חלק ממה שהמיינד יודע להציע לנו כדי שנזכור שיש לנו בחירה. המיינד צריך ללמוד לפקפק בעצמו. ותרגול ברמת הגוף – כל תא ותא בגוף שלנו מבקש לרשום בתוכו את האפשרות הזו ולהרפות, עד שזה הופך לטבע שני. ותרגול ברמת הרגש – לבטוח, לתת אמון ולהתנסות שוב ושוב בחווית של נוכחות מתוך חיבור לרגע הזה.
ואז נפתחים השמים. וכשאת מהלכת עם חיבור לשמים פתוחים העולם שלך משתנה עבורך. וזה לא פחות מגאולה.
