הכרה

אני לומדת קורס באוניברסיטה הפתוחה. אני עוד מבשלת את מה שאני חושבת עליו. כרגיל – יש לי המון מה להגיד. אבל הינה משהו שפגש אותי ממש בהפתעה – דמעות.

דמעות ספונטניות כאלה שעולות מהבטן.

למה בהפתעה? כי הקורס הזה, כמו כל הקורסים שלקחתי עד כה באו"פ, הם ערימה של חומר. הלמידה שלו דורשת רמה לא מבוטלת של ניתוק. לא מעניין אף אחד מה דעתי על מה שאני קוראת, ויותר מזה – אם אני מתחילה להתעניין בדעתי על מה שאני קוראת, אני מפריעה לעצמי "ללמוד". כלומר לנקות שולחן פנימי, להעמיס את החומר כמו שהוא מוגש לי, כדי להנפיק אותו אחכ במילים טיפה שונות.

אז מה הדמעות?

ככה בין השורות, מתואר מחקר על התנהגות תחת גורמי עקה. (עקה בעברית זה סטרס, מהמילים המעצבנות כמו קלטת ומסרון).

וגורם העקה הנבחר היה – הורות לילד עם מחלה כרונית.

וככה פתאום, בלי שום הכנה, קיבלתי הכרה עמוקה ומטלטלת לחוויה שאנחנו מתמודדים איתה כבר עוד מעט 9 שנים. הורות לילדה עם מחלה כרונית.

הכרה שאומרת לי – כן. זה באמת קשה. זה קושי אמיתי. וזה שאת לא מצליחה להשאר שוות נפש – זה הגיוני. וזה שאת כל הזמן מרגישה שאת נושאת משקל עודף – זה כי זה באמת. וזה שאת מסתכלת על עצמך ותוהה למה החיים שלך הם הרבה פעמים על המינימום – זה כי יש לך גורם עקה משמעותי בחיים.

וזה מוכר בספרות המקצועית, מסתבר.

יש משהו מאד בודד ב"גורם העקה הזה". כמה כבר אפשר לענות באמת כששואלים אותך מה נשמע? כמה אפשר לדבר על המורכבות הזו?

כמה באמת אפשר להביא את "גורם העקה" הזה לתוך שיחות החולין, לתוך שיחות המכולת וקבוצת הריצה וההורים בכיתה החדשה של הילדה הצעירה שלך.

אז אני חיה עם שכבה כזו של ריחוק. לא מתוך בחירה אלא כי ככה יצא. עם תחושה של צלב פרטי ושקוף. בדיוק כמו המחלה השקופה של הילדה.

ולפעמים זה מתפרץ ממני. למשל כשישבתי בפעם הראשונה בפגישה עם הצוות של פרוייקט היל"ה כשהם קיבלו אותה, והמנהלת שאלה אם יש לנו, ההורים ליווי מהרווחה כי זה בטח מאד קשה. וכולם הופתעו מהדמעות האלו.

או פתאום בלילה בארץ רחוקה, כשהתודעה מוסטת הצידה והאבל הסודי משתחרר.

או למקרא משפט בתוך קורס כזה של האו"פ שבכלל חשבתי שהוא לא עלי.