דף השיפוט – שאלה 6 (שיטת העבודה של ביירון קייטי)

טראומה – החוויה הסובייקטיבית

גאבור מטה, פסיכיאטר קנדי ואחד המומחים החשובים בתחום הטראומה בעולם, אמר: מה שהופך אירוע לאירוע טראומטי הוא לא מה שקרה לאדם, אלא איך אדם חווה את מה שקרה לו. (בתרגום חופשי).

כלומר – שני אנשים יכולים לעבור אירועים כמעט זהים. האחד יחווה את האירוע כטראומה ויפתח תסמינים פוסט טראומטיים, בעוד השני יחווה את האירוע כקשה, אולי קשה מאד, אבל לא כאירוע טראומטי. (על מה זו טראומה ומה ההבדל בין אירוע קשה לאירוע טראומי – בפוסט נפרד). מה ההבדל?

דוגמא: שני אחים גדלים אצל אותם הורים. האבא מכה וצועק, האמא שותקת ועומדת מנגד. ילד אחד גדל להיות אדם ערכי, מתפקד, מקים משפחה, אבא מחבק ובעל מסור. הילד השני מתמכר לסמים, נושר מהמסגרת, עובר שיקום, לא מצליח לשמר זוגיות וחי בשולי החברה. אותן חוויות ילדות, שני מסלולי חיים שונים.

למה זה קורה?

למה? לא באמת יודעת למה. אבל אני יכולה להראות על מה זה יושב. וזה יושב על זה, שמה שקובע את ההטבעה הרגשית של החוויה היא המבנה האישי של כל אחד ואחת. לאירוע עצמו אין שום משמעות אובייקטיבית. הוא קיים רק אל מול התפיסה הסוביקטיבית מאד של מי שעובר אותו. ולכן, מה שהופך אירוע לטראומטי הוא לא מה שקרה, אלא איך אדם חווה את מה שקרה. או במילים אחרות – מה קרה לאותו האדם בעולמו הפנימי אל נוכח אותו באירוע, בזמן אותו האירוע ובתגובה לו.

דוגמא

לשוני הזה באופן בו אנחנו חווים מציאות יש שורשים רבים. לא ארחיב על זה עכשיו. אבל הינה דוגמא:

אבא צועק על הילד. ילד א יחשוב – "אבא שוב איבד את זה, עדיף להתחבא עד יעבור זעם". ילד ב יחשוב – "שוב עצבנתי את אבא, אני כזה מטומטם שאני לא מצליח עדיין למנוע את זה". ילד א חווה עצמו כחופשי להגן על עצמו, חזק ובעל ערך. ילד ב חווה עצמו כרע, מטומטם וחסר חשיבות.

אמא עומדת מנגד ולא מתערבת. ילד א יחשוב – "איזה מסכנה אמא. היא לא אומרת כלום כדי לא לעצבן את אבא. היא בעצם שומרת עלינו". ילד ב יחשוב – "אפילו אמא לא מגנה עלי. אני כזה גרוע שאפילו אמא לא קמה להגן עלי. יש לי אמא חלשה, אני בודד וחסר הגנה בעולם". ילד א חווה עצמו כאהוב ומוגן ועם אופק להקלה, ילד ב חווה עצמו כבודד, חלש, בסכנה ולא ראוי לאהבה.

טראומה – מפת התנהגות

מבחינת העולם הפנימי שלנו זו למידה הישרדותית והפנמה מוחלטת. מאותו הרגע אדם ינווט את עצמו כך שהוא יסכים לחוות הרבה מאד ובלבד שבשום מחיר לא יצטרך לחוות שוב את "זה". בעקבות ההפנמה הזו אנחנו מייצרים מפה פנימית עם תמרורי אזהרה וסימני דרך. כל מה שעלול להוביל לחוויה דומה מקבל התראות פנימיות. איך זה נראה? הגוף ישדר לנו שמשהו לא טוב קורה, הרגש שלנו יעלה ויציף. התוצאה? נגיב באופן שאינו מותאם למציאות, תוך נסיון לשמור על עצמינו מסכנה מדומיינת.

התגובה הלא מותאמת הזו מייצרת סבל לנו ולסובבים אותנו. הסבל הזה הוא מה שמביא אותנו לפחש מזור. ולתרגל את שיטת העבודה!

לפי מודל שלימדה אותנו ביירון קייטי, נאט את הקצב של הסיטואציה בה הגבנו באופן לא מותאם, נזהה מה חשבנו באותה הסיטואציה, נכתוב את המחשבות שלנו וניקח אותן לחקירה.

דף שיפוט – שאלה 6

"מהו הדבר בסיטואציה או אודותיה שאותו לא היית רוצה לחוות שוב לעולם?"

בהתחלה כשהייתי ממלאת את דף השיפוט, הייתי עונה על השאלה על ידי חלק מתיאור הסיטואציה. למשל – אם הסיטואציה היתה אבא שלי צועק עלי, בסעיף 6 הייתי כותבת – "אני לעולם לא רוצה לחוות שוב שאבא שלי צועק עלי".

עם הזמן שמתי לב שזו למעשה לא תשובה על השאלה! השאלה היא לא מה אני לא רוצה שיקרה שוב. אם זו היתה השאלה התשובה שלי היתה מדוייקת – אני לא רוצה שאבא שלי יצעק עלי שוב. (קצת כמו סעיף 2, מה אני רוצה? אני רוצה שאבא לא יצעק עלי).

השאלה היא "מה לא הייתי רוצה לחוות שוב לעולם", והיא מדוייקת וגאונית ומכוונת אותנו להציף ולהרגיש את אותה התחושה והחוויה שחווינו אז. אותה חוויה שהיתה קשה מנשוא, שהפכה את האירוע לטראומטי, ששלחה אותנו להתנהגויות לא מיטיבות ולא מותאמות, אותה חוויה שלא סיימנו לעבד. החוויה הסוביקטיבית שלנו אל נוכח אותה המציאות. החוויה הזו, היתה ככ נוראית ומטלטלת ומזעזעת או = קשה, כואבת, מפחידה, שלא נרצה לחוות אותה שוב לעולם.

לדוגמא בסיטואציה שאבא שלי צועק עלי, מה אני לא רוצה לחוות שוב לעולם? אני לעולם לא רוצה לחוות שוב אימה. לחוות את עצמי חלשה, לא מוגנת. חסרת אונים.

סעיף 6 מפנה אותנו להכנס לרובד עמוק יותר, מסתורי יותר – הרובד של החוויה. בנוסף למחשבות ישנה חוויה שמורכבת מתחושה פיזית ורגשית. חוויה שלרוב לא נעצור מספיק כדי לתת לה מילים. חוויה שמסעירה אותנו כל כך, שהמיינד מייד מתגייס להצמיח דף שיפוט שלם כדי להנדס מציאות חלופית ש"אם רק היתה מתרחשת, הכל היה בסדר ואנחנו היינו מאושרים". לפעמים החוויה הזו כ"כ עתיקה שאז, כשהדברים נטמעו, עוד לא היתה לנו שפה ובטח לא פרספקטיבה. ואולי האירוע היה כ"כ דחוס, ומהיר שלא היה זמן להתחיל אפילו להבין מה קורה לנו. היינו בהשרדות.

בעת מילוי דף השיפוט נאט את הקצב. נהיה עצמינו הבוגרים, אלו שיודעים שהם שרדו את האירוע, ונצטרף לזו שחוותה את הדברים אז. נביא פרספקטיבה, ומילים ותבונה והרבה חמלה לאירועי העבר. נאיר מקומות חשוכים. ניתן שמות לתחושות ולרגשות. ונרצה להסכים להם ולפנות להם מקום.

סעיף 6 – ההיפוכים

יש שתי אפשרויות לפגוש את המציאות – קבלה או התנגדות. אני יכולה להתנגד למה שקורה – בתוכי או מחוצה לי (שזה גם בתוכי, כי למעשה אני מתנגדת לרגש ולחוויה שמתעוררת בי אל נוכח מה שקורה מחוצה לי). או שאני יכולה לקבל את מה שקורה.

זה חסר פשרות. זה לא האם אני מעדיפה את מה שקורה במציאות, זה לא האם הייתי בוחרת במה שקורה, זה לא האם אני חושבת שככה צריכים להיות הדברים. כל אלו לא קשורים בכלל לחוקי היקום והמציאות שלנו. המציאות היא פשוטה, היא גלויה והיא חסרת פשרות. ואנחנו יכולות לקבל אותה או להתנגד לה. כשאנחנו בקבלה אנחנו בחסד. כשאנחנו בהתנגדות אנחנו בסבל. זה מאד מאד פשוט.

אבל, לפעמים צריך לעשות דרך כדי להסיר מכשולים. לפעמים הקבלה והחסד לא נגישים לנו. לפעמים יש עוד סיפור שצריך לספר, ומילים שצריכות להאמר, רגשות שצריך להרגיש, מקומות שצריכים לקבל הכרה. הדרך לקבלה רצופה בחמלה אהבה ובסבלנות.

ההיפוך לסעיף 6 "אני מוכנה שוב לחוות"… הוא הזמנה למדיטציה עמוקה. בשקט אני מתבוננת איפה בתוכי אני מרגישה את ההתנגדות ואת המחיר שאני משלמת עליה. ואז -הזמנה – האם אני יכולה להרפות ממנה ולהסכים להשתנות אל תוך המוכנות. מה בתוכי צריך לפנות מקום. מה בתוכי צריך לשחרר אחיזה. להתרכך.

מתוך ההיפוך הזה נובע ההיפוך הבא: "אני מחכה בכליון עיניים לחוות שוב"… מרגע שחוויה שהיתה מוקד להתנגדות בתוכי הפכה להיות כזו שאני מוכנה שוב לחוות אותה, אוכל למצוא את המקום שבי שמחכה לחוות אותה שוב. בין השאר אני זוכה לחוות את החוסן שלי כבת אנוש, את רוחב היריעה של החוויה האנושית. את הגדולה שלי כנשמה בתוך גוף, שנוגעת בחוויית החיים במלואה.

סעיף 6 – העמקת דף השיפוט

מתוך מילוי סעיף 6 עם ההכוונה הזו, מה תגלו בשאר דף השיפוט שלכם? אולי, אחרי שתמלאו את סעיף 6 מתוך הזווית המאד אישית שהוא מציע, תרצו לשנות, להוסיף או לדייק את דף השיפוט שכבר כתבתם?

אני מסיימת בברכת "עבודה" מיטיבה ומלאת חסד, ובתפילה לחזרת החטופים.