אמא

לסדנה עם שבאסטי נרשמתי לפני כחודשיים, בלי באמת לקרוא על מה היא תהיה. ראיתי סרטונים שלו מדבר והיה לי ברור שאיתו אני רוצה ללמוד.

אתמול בבוקר, לפני שיצאתי, חשבתי לי שמכל הדברים שיש בקונסטלציה אחד מהכלים שהכי מסקרנים אותי זה השימוש במשפטים מרפאים.

והפלא ופלא, זה אחד מנושאי הליבה של הסדנה!

משפט מרפא הוא משפט שמכיר בקיים. אפשר להגיד אותו אחרי שהקונפליקט קיבל עבודה, ואפשר גם להגיד אותו ולתת למשפט להניע תהליך. תהליך שיכול לקחת גם חיים שלמים.

זה מה שעשינו אתמול עם המשפט "אני לוקחת/מקבלת אותך כאמא שלי".

ותוך כדי שאני אומרת את המשפט הזה לאמא המיוצגת שלי, אני גם מתבוננת בשכבות שמתקלפות בתוכי.

הטינה, העלבון, הכעס, הכאב, הבדידות.

כל מה שהחזקתי בתוכי כתמונת האם האידאלית מתנפץ שוב מול האמא שיש לי. ועם כל שכבה מתפנה עוד מקום לקבלה, חמלה, אהבה והתמסרות.

וכמו בעבודה של ביירון קייטי, ראיתי את המחשבות שלי מוטחות בי – היא לא היתה מספיק…, והיא היתה צריכה…והיא היתה יותר מדי…

עם כל נשימה התפנה בי עוד מקום לפגוש את אמא שלי. את האמא האמיתית שלי כמו שאני נושאת בתוכי. בלי סיפורים.

ואז הגיעו רגשי האשמה. שכבה עמוקה ומסתורית שבה ראיתי את מכלול האירועים שאמא שלי עברה שבזכותם נולדתי אני.

וראיתי איך האגו המתוק שלי, במשך שנים, ארגן לעצמו את הסיפור כך שאני היה השחקן הראשי. אני לא נולדתי בזכות מה שקרה לאמא שלי. לא.

כל מה שקרה לה, קרה בגלל שאני הייתי צריכה להוולד. וכך יצא, שבמעמקי העולם הפנימי הצעיר שבתוכי, ובבלי דעת, נשאתי אשמה על כאבי הלב, שברוני הלב, וכל דרמת חייה של אמא שלי.

וכל זה עוד לפני שנולדתי.

ומתוך המקום הזה, אטמתי את קולטני האמא שבתוכי. קולטני אמא אטומים לא מאפשרים לאנרגית האם להגיע אלי. אני מוגנת. לכאורה. אני מכפרת. לכאורה. אני לא גוזלת את מה שלא מגיע לי. לכאורה.

התנועה הזו של איטום קולטני אם מופנית לא רק אל אמא שלי אלא גם אל העולם כולו. והיא יוצרת חיים מתוך קונפליקט פנימי בין נזקקות עצומה שנשלטת תחת ביקורת עצמית דורסנית, לבין ריחוק, התבצרות וקשיחות, שמוודאים בדידות.

מרכינה ראש בפני למידה עוצמתית ומברכת על הרוך שבי.

אמן על למידת הרכות שבתוכי.